החלטה בתיק פש"ר 1655-08

טוב היה לה, לבקשה זו, אלמלא באה לאוויר העולם כלל ועיקר.
עניין לנו בחייב המצוי בהליכי פשיטת רגל, המבקש היתר לפתוח בהליכים לביטול פסק-דין אשר ניתן כנגדו לפני כ-13 שנים (!), וזאת בטענה כי הושג במרמה ותוך העלמת עובדות. זאת, חרף העובדה כי מדובר בפסק-דין בהסכמה אשר ניתן כאשר החייב עצמו היה מיוצג.

מתדיין הפונה לבית המשפט בכדי לזכות בסעד מן הצדק, חובה עליו לפנות לבית המשפט בידיים נקיות; ואילו התנהלות החייב עצמו הינה - ואני זהירה בלשוני - כמעט היפוכו של דבר. כוונתי, בעניין זה, בעיקר לדרך בה העלים את העובדה כי הליכים שנקט בעבר באותו עניין - בקשה לביטול פסק הדין, נדונו ונדחו בשתי ידיים בידי מותבים שונים.
זאת ועוד; אם לא די בכך, הרי החייב אינו טורח להתייחס עניינית לטענת המנהל המיוחד בסוגיה זו, ותחת זאת הוא מקדיש את כתב התשובה לדיון תאורטי בטיבן של זכויות תביעה; ואף מוסיף ומהין להאשים דווקא את המנהל המיוחד (!) ב"כתיבת אינציקלופדיות".

די בכך, הלכה למעשה, כדי לדחות את הבקשה. זאת, הן על הסף, נוכח הדרך בה מהין החייב להגיש בקשה כזו תוך הסתרת עובדות, והן נוכח הכלל כי המבקש לבטל פסק-דין חלוט נוכח פגם שנפל בו, כגון שהפסק ניתן עקב מרמה או העלמת עובדות, חובה עליו להעלות את הטענה בהזדמנות הראשונה לאחר שנודעו לו הדברים ; אלא שהחייב כלל אינו טורח להסביר, ולו לכאורה, מה התחדש ומה התגלה לו עצמו מאז דחתה כב' השופט פלפל בשתי ידיים את בקשתו הקודמת לביטול פסק-דין; זאת, כאשר מטענותיו אני למדה, כי כל העובדות הרלוונטיות המבססות לכאורה את טענותיו היו גלויות או צריכות היו להיות גלויות לעיניו כבר שנים קודם לכן. אלא, שהחייב בשלו: בבקשה המקורית כלל לא טרח להזכיר עובדה "פעוטה" זו, ואילו בכתב התשובה הוא מתעלם ממנה הלכה למעשה.

בשולי הדברים, ונוכח תהייתו ה"רועמת" של החייב, בכל הנוגע לדין האוסר על חייב המצוי בהליכי פשיטת רגל להגיש תביעות לערכאה חיצונית בלא אישור, הרי שהדבר נובע הן מן העובדה כי כל נכסי החייב, לרבות נכסים המגולמים בזכויות תביעה, מוקנים מניה וביה לבעל התפקיד בפשיטת הרגל; והן מן המושכלה כי חייב חדל פרעון עשוי לא להרתע מהגשת תביעות סרק, וזאת מתוך מחשבה נכונה, כי אף אם ידחה על הסף ותוך פסיקת הוצאות כבדות, הרי ממילא הוא חדל פרעון וההוצאות יתבעו מן הקופה, קרי - יבואו על חשבון נושיו, ולא על חשבונו. קשה עד מאד שלא להעיר, כי החייב שבפני והאורח בו הוא מתיר לעצמו לנהוג, הינה דוגמא מאלפת לנכונותו וצדקתו של הכלל.

סוף דבר; דין הבקשה להדחות, וזאת מכל הטעמים שהעלה המנהל המיוחד, קל וחומר משקלם המצטבר. עניין לנו בחייב, אשר אין אלא לתהות האם הוא סבור כי קיימת לו זכות מוקנית להתעלם ממעשה בי-דין , וזאת לא פעם אחת, אלא פעם אחר פעם; ולהתיש את כל יתרת הצדדים בתיק בטיעונים מעגליים המתעלמים מן הדין, אולם אינם מהססים להשתלח, לעיתים באורח הגובל בגסות רוח, בצדדים האחרים.

בנסיבות המקרה, ונוכח ההתנהלות שתוארה לעיל, ישא החייב בהוצאות המנהל המיוחד ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 25,000 ש"ח; נוכח העובדה, כי עניין לנו בחייב בהליכי פשיטת רגל, אשר לא ניתן לגבות ממנו הוצאות מעבר לתשלום החודשי (שאף אותו, יתכן מאד כי אינו משלם), אולם מאידך גיסא אין הוא מהסס לייצר התדיינויות והוצאות באורח שאינו הולם את הדין, הרי שיתכן אף יתכן, כי חוב זה יחשב כחוב שנוצר שלא כדין במהלך פשיטת הרגל, על כל המשתמע מכך בעת סיום של ההליכים.

ניתנה היום,  כ"ה  אדר תשע"ב, 19 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.